Tunnel

Liebe Leserinnen und Leser,
ich habe dieses Gedicht, dem ich den Namen „Tunnel“ gegeben habe, für alle jene geschrieben, die um ihre Liebsten hoffen und bangen. Nicht Angst und Wunden soll es schlagen, sondern Kraft und Hoffnung spenden, damit die Menschen durchhalten und neuen Mut schöpfen können. Ich hoffe und bete, dass die, die geraubt wurden, wieder nach Hause dürfen. Ich hoffe, dass es doch noch ein gutes Ende nimmt.

Frederik Wolfgang Kloiber 



Trost kann nichts ungeschehen machen aber Trost kann helfen nicht zu verzweifeln. - FWK.

Schwarzer Tunnel.

Begrabener Schatten seit endlosen Tagen.

Flimmernde Hoffnung und die Stille bleiben

der einzige Trost.

Zwei Worte gewähren all ihre Kraft.

Ein Schild der Seele.

Selbst die Not wird vom Hunger gefressen.

- Und doch … -

Not verliert Dunkelheit.

Angst verliert ihr schreiendes Pfand.

Umher schleicht aschfahler Dieb.

Der Tod folgt immer gierig der Not.

Dann liegt er besiegt am Boden.

Der Tod kann nicht siegen.

Wie der Krieg frisst der Tod alles Brot.

Erstickt an seiner Gier.

Krieg und Dieb?

Vertrieben bei Ehrbarkeit und Mut.

Das Böse weicht, weil das Gute standhaft bleibt!

Die Dunkelheit muss immer weichen!

Licht erreicht die geschundene Seele.

Heimkehr. Heimkehr wird versprochen.

Erlösung ist Gottes ehrliches Gebot.

קוראות וקוראים יקרים,
כתבתי את השיר הזה, שקראתי לו "מנהרה", לכל אלה שמחזיקים תקווה ודואגים על יקיריהם.
השיר אינו נועד לעורר פחד או פצעים, אלא להעניק כוח ותקווה, כדי שהאנשים יעמדו על שלהם וימצאו אומץ מחודש.
אני מקווה ומתפלל שכל אלה שנלקחו, יחזרו לביתם בשלום.
אני מקווה שעדיין יהיה לו סוף טוב.

מעבר הנפש

שְׁחוֹר הַמַּנְהָר. צֵל קָבוּר מִיָּמִים אֵין־סוֹף.
תִּקְוָה מְרַצֶּדֶת וְהַשֶּׁקֶט נִשְׁאַרִים הַנֶּחָמָה הַיְחִידָה.
שְׁנֵי מִלִּים נוֹתְנוֹת כָּל כּוֹחָן. מָגֵן הַנֶּפֶשׁ.
גַּם הַצָּרָה נֶאֱכֶלֶת בְּרָעָב. – וּבְכָל זֹאת... –
הַצָּרָה מְאַבֶּדֶת אֶת הַחֹשֶׁךְ.
הַפַּחַד מְאַבֵּד אֶת עֲבוֹטוֹ הַצוֹעֵק.
גַּנָּב כְּאֵפֶר מִתְחַמֵּק בַּסָּבִיב.
הַמָּוֶת תָּמִיד עוֹקֵב בְּתַאֲוָה אַחֲרֵי הַצָּרָה.
אָז הוּא שׁוֹכֵב מֻבְסָק עַל הָאֲדָמָה.
הַמָּוֶת לֹא יָכוֹל לְנַצֵּחַ.
כְּמוֹ הַמִּלְחָמָה הַמָּוֶת אוֹכֵל כָּל לֶחֶם.
הוּא נֶחְנָק מֵתַאֲוָתוֹ.
מִלְחָמָה וְגַנָּב – מֻגְלָשִׁים בְּעֹז וּבְאֹמֶץ.
הָרָע נִסּוֹג, כִּי הַטּוֹב עוֹמֵד בְּנֶחָשׁוֹן.
הַחֹשֶׁךְ תָּמִיד צָרִיךְ לָסוּג.
אוֹר מַגִּיעַ אֶל הַנֶּפֶשׁ הַמֻּכָּה.
שִׁיבָה הַבַּיְתָה. שִׁיבָה הַבַּיְתָה מֻבְטַחַת.
הַגְּאֻלָּה הִיא מִצְוַת הָאֱלֹהִים הַנֶּאֱמָנָה.